Diskin2015
באתר
במדריך
ראשי > תערוכות > דיגיטלי: סוטים מהנורמה

דיגיטלי: סוטים מהנורמה

המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון יציג את התערוכה "סוטים" (deviants) שמהווה מעין צומת בין החיים לאמנות...

אוצר התערוכה: רן קסמי אילן

 

תערוכת "סוטים" תתקיים במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון. שם התערוכה "סוטים" מגיע מאופי הפעולה של האמנים המשתתפים בה, שעוסקים, באופנים שונים, בהסטות ובהפרות קלות של הנורמה על-ידי פעולה חורגת או בלתי ראויה, שמערערת את הקיום הנורמטיבי, קיום המורגש רק כאשר הוא מופר.
התוצאה היא מחווה שהיא מעין צומת בין החיים לאמנות, בין פעולה לכוח. ההפרה, הסטה קטנה ככל שתהיה, יוצרת אימפקט גדול, הופכת את הנורמה לנראית ומאלצת אותנו לבחון את משמעותה ביחס למקום ולזמן. 11 העבודות בתערוכה נחלקות ל-3 קבוצות: עבודות בעלות אופי דוקומנטריסטי; עבודות העוסקות בדימוי ובהפצתו; ועבודות העוסקות בזיוף המרחב.

דוקו

עבודת הווידיאו של לנקה קלייטון, "Qaeda Quality Question Quickly Quickly Quiet", מארגנת מחדש את נאום "ציר הרשע" לפי סדר אלפביתי. זהו הנאום שנשא בוש לאחר אירועי ה-11 בספטמבר, נאום המכיל בתוכו את היסטוריית הפחדים של האומה האמריקאית והעולם המערבי בכלל. קלייטון קיצרה אותו ל-18 דקות בלבד (אורך הנאום המקורי הוא כ-50 דקות) וכך, באמצעים פשוטים ביותר, היא מספקת לנו תצלום רנטגן לסגנון הרטורי שהתפתח בצל אירועי ה-11 בספטמבר.

דור גז מציג את פרוייקט "תגובה" ובו 100 פתקי תגובות של מבקרים בתערוכתו האחרונה ("מטעי האומה") שעסקה בנושא הכיבוש הישראלי. את הפתקים שנבחרו באקראי, גז סרק וערך כמקשה אחת, המהווה מעין שרטוט מערך חברתי מרובד, שמצביע על עיוורונו של השיח הפוליטי יותר מאשר על היבטיו ה"אמנותיים" של פרויקט "מטעי האומה".

מיתוס הצ"ג (התאבדותן הקולקטיבית של 93 מורות ותלמידות הסמינר בגטו קרקוב, שהעדיפו למות מאשר ליפול לידיהם של החיילים הנאצים, כמתואר במכתב ההתאבדות של חיה פלדמן) הופרך זה מכבר על-ידי חוקרי יד-ושם. המיתוס הינו בסיס עבודתו Cover Version של  ניר עברון. עברון אינו מנסה לנפץ מחדש את מה שכבר נופץ, אלא להוסיף נדבך חדש לגנזך התרבותי של סיפור הצ"ג על-ידי הזמנה של ארבעה מכתבים פיקטיבים נוספים מכותבים ישראלים עכשוויים, המוקראים על-ידי חמש שחקניות באולפן הקלטות, שמוצגות בצדו האחד של מסך ענק ובצדו השני של המסך נמצאים דימויים מתחלפים משבעת הרחובות הקרויים של שמן של 93 הנשים. במסמך שמנפק עברון, הפוליטיקה אינה בנויה מן האמת, אלא  מייצרת אותה.

"Hollywood Strings" של אמיר יציב משתמשת בתבנית של ראיונות "עדות", צורה שמעניקה תוקף ו"אמת" בלי שום קשר לתוכן הספציפי שהיא מכילה. נותני העדות כאן הם שלושה מפיקים ישראלים שנטלו חלק בהפקות הוליוודיות שצולמו בישראל בשנות ה-80 והם "מעידים" על הדרך שבה הצליחו להביא לכך שצה"ל נידב חיילים וכלי מלחמה של צבאות ערב שנפלו שלל במלחמות השונות לשירות האשליה ההוליוודית. במהלך העדות משבץ יציב תמונות סטילס אותנטים מאלבומים של לוחמים ותיקים שליקט ברשת, תמונות שצולמו באמת במקומות שבהם התרחשו האירועים שאליהם מתייחסים הסרטים שצולמו בישראל. האשליה וה"אמיתי" מתאחדים בתוך סיפור המעשה תחת הספֵרה של הבניית דימויים.

"והיינו עובדים..." של רועי מנחם מרקוביץ' משתמשת גם היא בתבנית של עדות. בחלקה הראשון נראית אשה מבוגרת המנסה לספר את זכרונותיה כיהודייה במחנה ריכוז, פעולה המופרת פעם אחר פעם על-ידי קולות בני משפחה המדברים סמוך לה, נכד שמגיע לביקור או השליח של הפיצה. אך המצלמה ממשיכה לצלם גם ברגעים אלו, שוברת את השקר הדוקומנטרי המוסכם, שקר שבסיסו הוא המרחק המוטמע של הפעולה הדוקומנטרית מסדר המציאות לפני הגעת המצלמה, מרחק שאנו מתעלמים ממנו כצופים; הפער בין הטבעי למיוצג.

דימוי והפצתו ברשת

הפרויקט "Image Tracer" של missdata נוצר מתוך עניין בדימויי מדיה, חשיבותם ונוכחותם. ה"Tracer" הוא כלי מחקרי היוצר ארכיון בעל רובדים של דימויים שנמצאו דרך מנוע החיפוש של גוגל (google), מתחקה אחר כתובתם (url), הופעתם (או היעלמותם) ודירוגם. גוגל יודע עלינו יותר ממה שאנו מסוגלים לזכור. זיכרון מקיף שכזה דוחף אותנו להיאבד בין הפרטים בלי כל יכולת הכללה והתפתחות, משאיר אותנו עם האפשרות לראות את העצים, אך חסרים את היכולת לראות את היער. בנוסף, תלותנו בזיכרון הדיגיטלי מעניקה לגוגל את האפשרות לשנות את ההיסטוריה. בפרוייקט סקירת השינויים שחלים בדימוי על ציר הזמן מאפשרת ניתוח ומחשבה, קרי "לראות את היער מבין כל העצים".

מושון זר-אביב וגליה עופרי מייצרים הסטה דרך יצירת ה"Wikipedia Illustrated". בתהליך מתועד יוצרים השניים 26 איורים ל-26 ערכים קיימים בוויקיפדיה (לפי ה-abc), החל מהסקיצות הראשוניות ועד להעלאת הדימוי הגמור לאנציקלופדיה השיתופית. מכיוון שאין מודלים לשיתוף פעולה המבוססים על תרבות או אמנות חזותית וקוד פתוח, מנסה צמד היוצרים להציג את הדימויים לצד הערכים בוויקיפדיה, כאובייקטים תיאוריים מרוחקים על מנת להתאים לקווי היסוד של האנציקלופדיה. פרויקט מתמשך זה בא לבחון אם ויקיפדיה אכן מזמינה אמנים לתרום את עבודתם לציבור ואם אופי הפעולה של האמן החזותי מאפשר שיתוף שכזה, או שמא העבודה החזותית היא פחות שיתופית מטבעה.

האות היא המרכיב הבסיסי של המילה. היא נתפסת לרוב כחסרת פניות, על אף שהיא מאפשרת העברה של מידע חזותי רב, הקודם למשמעות המלה. גיא שגיא משתמש בכלי העבודה שלו כמעצב במרחב השדה האמנותי על-ידי ציור לתוך האלף-בית הלטיני. כל אחת מהאותיות נטענת במרחב, הופכת בעצמה לסצינה, וכך הופך מה שנחשב פסיבי – לפעיל. האות הופכת למעין כסליל דנ"א – המכיל את כל המידע התורשתי הדרוש, הקוד והמרשם המכילים בתוכם את הוראות הבנייה. הפער בין הטכנולוגיה הדקדקנית של הטיפוגרפיה לאיור האישי משבש את המבט שלנו והופך אותו לרגיש יותר, בין אם נרצה ובין אם לאו. ב"Fight|Flight" מייצר שגיא שורה של פוסטרים, בכל אחד אות אחת (מרחב אחד), וכולם יחד מייצרים את המלים Fight ו-Flight, כרמז למנגנון ההישרדותי הדוחף אותנו לפעולה בעת דחק.

זיוף

דרך נוספת לעקוף את אשליית הרצף הליניארי ולהפר את חוקיותה היא חריגה ממנה על-ידי יצירת אשליה אחרת. החלל בעבודת הווידיאו "Gateways" של אורית אדר-בכר הוא מבוך ריק, זירת אסון נטושה נטולת הקשר מוגדר. זהו חלל שקרי, מניפולטיבי ומלאכותי מעשה ידי אדם, מרחב ארכיטקטוני המנותק מן הטבע. לעומת הריקנות, שדווקא מנכיחה את האדם, המצלמה דינמית, שרויה בתנועה מתמדת המייצרת קצב וחיים, בעוד הפער בין החלל לתנועה והדימיון הפרטי של הצופה מייצר מתח מעיב וחרדתי.

בעבודה "Heavy Metal" הגיטרות אותם בנתה אלישבע לוי הן קליפה ריקה. הן נראות חדשות ומשומשות בו בזמן, מסנוורות ביופיין, אך עם זאת מרושלות. שואפות לספק את פנטזיית הגיטרה המושלמת, בעלת האיכויות האיקוניות, כמו בדגמים הקלאסיים של גיטרות פנדר וגיבסון או כאלו שהואנשו על-ידי בעליהן, דוגמת לוסיל של בי.בי קינג. אך שאיפה זו מתרסקת ברגע שהאשליה נשברת, עם זיהוי הפגמים והפריכות של הגיטרות והחומרים הזולים (נייר, פורמייקה) שמהם נוצרו. פסליה  של לוי משמשים ניירות עטיפה מבריקים, כמו פיתוי נרקיסיסטי מוגזם, המכילים בתוכם הבטחה שלא תמומש.

במבט ראשון הכל נראה טבעי בעבודה "הדלתות" של אלונה רודה. באחד הקירות קבועה דלת העשויה אלומיניום וזכוכית. מיקומה של הדלת, שכמותה יש בעיקר בפתחי חנויות, מפתיע כשהוא ניצב בחלל התצוגה, ואכן כשאנו מתקרבים אליה אנו מבחינים שמאחוריה מסדרון צר וקצר שבסופו דלת נוספת, עשויה ברזל, נעולה וחסומה במנעולים ושרשראות. מוזיקת תראש-מטאל נשמעת מעבר למבנה ההיברידי, מרמזת על עוצמתה בחלל השוכן מעבר לדלתות. לפתע נשמעת דפיקה חזקה מעברה השני של הדלת הפנימית, מרעידה את השרשראות הנועלות אותה, כאילו מישהו (או משהו) מנסה נואשות לצאת החוצה, זועק לעזרה. אנו נוכחים כי יותר משאנו רוצים לראות את המתרחש בפנים, מבקש מה ששם לצאת החוצה, מאיים לפרוץ את הדלת ולהציף את המרחב שבו אנו נמצאים. "הדלתות" של רודה היא המשך לחקירתה את ההדדיות שבין פיסול ותפיסת חלל למוזיקה ולסאונד קיים, שלעתים משלימים זה את זה ולעתים שואפים לפרק זה את זה.

לפרטים נוספים 

הכניסה חינם

התערוכה "סוטים" (deviants), בתאריכים 18בפברואר עד ה- 14 באפריל 2012, המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון.

 

 

(09.02.12)
הניוזלטר Live Marketing  |  תנאי שימוש  | 
כל הזכויות שמורות ל - promomagazine.co.il ©